הדרך שלא נבחרה | רוברט פרוסט

שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּחֹרֶשׁ צָהֹב,

וּמֵצֵר שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל בַּד-בְּבַד

לַעֲבֹר בִּשְׁתֵּיהֶן עָמַדְתִּי בְּלִי סוֹף

וְנִסִּיתִי אַחַר הָאַחַת לַעֲקֹב

עַד שֶׁקָּצֶהָ פָּנָה וְאָבַד;

וְאָז הִתְקַדַּמְתִּי לְתוֹךְ הַשְּׁנִיָּה

שֶׁיָּפְתָה כִּרְעוּתָהּ, אַךְ הִכְרִיעַ אוּלַי

שֶׁהָיְתָה כְּלִילַת עֵשֶׂב וְלֹא בְּלוּיָה;

אֲבָל אִם לְדַיֵק, סִימָנֵי חֲצִיָּה

הִשְׁאִירוּ בַּשְּׁתַּיִם כִּמְעַט אוֹתוֹ בְּלַאי,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא עַל שְׁתֵּיהֶן הִזְדַּהֵר

שְׁטִיחַ עָלִים לֹא-מֻכְתָּם וְזָהוּב.

הָהּ, אַחַת שָׁמַרְתִּי לְיוֹם אַחֵר!

אַךְ מוּדָע אֵיךְ נָתִיב לְמִשְׁנֵהוּ גּוֹרֵר

הָיָה לִי סָפֵק אִם אֵי-פַּעַם אָשׁוּב.

זֹאת אֲסַפֵּר בְּלִוְיַת אֲנָחוֹת

בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים, בַּמֶּרְחָק הַגָּדֵל:

בְּחֹרֶשׁ צָהֹב נִפְרְדוּ אֳרָחוֹת,

בָּחַרְתִּי נָתִיב שֶׁעָבְרוּ בּוֹ פָּחוֹת,

וְכָכָה נוֹצַר כָּל הַהֶבְדֵּל.

מתוך: רוברט פרוסט, בתום קטיף התפוחים, הוצאת קשב לשירה, 2003