מִתְהַפֶּכֶת | עמרי גנשרוא

*

הַנָּמֵר בְּבִקְעַת עוּבְדָה

שֶׁנִּתְגַּלָּה לַכּוֹכָבִים בִּלְבַד

וְרַק שׁוּעֲלֵי הָאֵזוֹר הִכִּירוּ אֶת זְנָבוֹ הָאָרֹךְ כְּסֻלָּם

סִפֵּר לִי עַל הַאֶרֶץ הַמִּתְהַפֶּכֶת

בִּשְׁנָתָהּ. כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי

כֻּלָּם כְּבָר יָצְאוּ לְהַפְגִּין

וַאֲנִי הִתְגַּעְגַּעְתִּי לְכָרִית הָאֶבֶן וּלְהַבְטָחוֹת יְשָׁנוֹת

אָז פָּנִיתִי לַכִּוּוּן הַשֵּׁנִי –

הַרְחֵק. אוּלַי יַגִּידוּ שֶׁבָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי.

זֶה לֹא נָכוֹן. כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ בַּבַּיִת

עָלַי לַחְלֹם.