לומדת לבגרות בהיסטוריה עם בתי | מיה טבת דיין

בַּסֵּפֶר הַזֶּה כָּל הַסִּפּוּרִים

נִגְמָרִים אוֹתוֹ דָּבָר. לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה

אֲרֻכָּה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה, כַּמָּה עוֹלָמִית.

בַּסּוֹף הַחַיָּלִים מִתְעַיְּפִים. מִתְגַּעַגְעִים

לְמִרְפֶּסֶת הָעֵץ הַקְּטַנָּה, כּוֹס הַקָּפֶה.

וְהֶחָתוּל. אוֹמְרִים שֶׁהֵם לֹא

יְכוֹלִים יוֹתֵר. וּבְבַת אַחַת הַהִיסְטוֹרְיָה

מִתְהַפֶּכֶת. הַפַּעַם הִיא לְטוֹבָתֵךְ.

אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט נִגְמַרְתְּ מֵרֹב פַּחַד,

לֹא יָדַעְתְּ עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ. אֵיךְ

לְהִנָּצֵל. אַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ קִירוֹת הַבַּיִת

עוֹרְרוּ בָּךְ בִּעוּתִים. זְמַן רַב כָּל כָּךְ הָאֲוִיר

הָיָה מַר. דְּבָרִים אֲיֻמִּים נַעֲשׂוּ נֶגְדֵּךְ,

עֲבוּרֵךְ, בִּשְׁמֵךְ. לֹא עוֹד.

עַכְשָׁו סִימָנֵי הַקְּרִיאָה מִכָּל עֵבֶר

מֻחְלָפִים שׁוּב בַּסָּפֵק הַמֻּכָּר,

הַמְּבֹרָךְ, רַךְ כְּמוֹ דֶּשֶׁא.

וְהַחַיִּים רַכִּים. הַבַּיִת שׁוּב בַּיִת.

הַהִיסְטוֹרְיָה מַשְׁפִּילָה אֶת רֹאשָׁהּ

אוֹמֶרֶת, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת

מָה עָבַר עָלַי. לָמָּה זֶה קָרָה לִי שׁוּב.

וְשׁוּב אַתְּ מַאֲמִינָה לָהּ, וּמִתְמַסֶּרֶת.

מְנִיחָה אֶת מָה שֶׁקָּרָה מֵאֲחוֹרַיִךְ.

בִּשְׁאֵרִית כּוֹחֵךְ, פּוֹתַחַת אִתָּהּ דַּף חָדָשׁ.

היהודייה הנודדת | מיה טבת דיין | עריכה: ליאת קפלן