אם | טוביה ריבנר

אִם תְּתָאֵר לְעַצְמְךָ לֹא

לִהְיוֹת קַיָּם (אַתָּה מְסֻגָּל? וּבְעֶצֶם, לְשֵׁם מָה?), לֹא

לְהַרְגִּישׁ נִרְדָּף, לֹא לְפַחֵד, לֹא

לִהְיוֹת גַּלְמוּד, לֹא

לָחוּשׁ קִנְאָה, זִכָּרוֹן לֹא

לִקְשֹׁר בִּכְאֵב, לֹא

לַחְשֹׁב עַל מַה שֶּׁאָבַד, בִּכְלָל לֹא

לַחְשֹׁב, לֹא טוֹבוֹת וְלֹא

רָעוֹת, לֹא לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת שְׁגִיּוֹת שֶׁשָּׁגִיתָ, לֹא

כִּשְׁלוֹנוֹת, לֹא הַכְרָעוֹת מֻטְעוֹת וְלֹא

לְהַרְהֵר שׁוּב וָשׁוּב בְּחֹסֶר הַבּוּשָׁה, לֹא

לְאַבֵּד עֶשְׁתּוֹנוֹת בִּגְלַל אִי־צֶדֶק אוֹ עָוֶל, לֹא

לִרְצוֹת, לֹא לְבַקֵּשׁ דָּבָר, לֹא

לִכְסֹף, לֹא לָחוּשׁ חֶסְרוֹן כָּלְשֶׁהוּ – אוֹ אָז

(תָּאֵר לְעַצְמְךָ) עָשׂוּי לִהְיוֹת הַלֹּא כְלוּם

מְקוֹם נֹפֶשׁ חָבִיב אוֹ לֹא

לִהְיוֹת.

מתוך: "אחרונים", קשב לשירה, 2013