כתבי קפקא - סיפור מתח קפקאי


"מקס יקירי, הנה משאלתי האחרונה: כל מה שיימצא בעיזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתבה בין בבית ובין במשרד, או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו) בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים – שלי ושל אחרים – ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד". כך כתב פרנץ קפקא לחברו הקרוב, מקס ברוד. ברוד סירב למלא את בקשתו של קפקא בטענה כי זה יהיה עוול לאנושות לשרוף את יצירותיו. הוא נמלט לישראל בשנת 1939 ובידיו מזוודה עם כתבי היד של קפקא. בארץ פגש ברוד את אסתר אילזה הופה, שהפכה בשנת 1942 למזכירתו האישית ולה הוריש את הכתבים לאחר פטירתו ב 1968. לאחר שנודע כי הופה מתכוונת למכור את הכתבים פנה היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט ודרש כי זו תצהיר כי אסור לה לעשות כל דבר בכתבים ועליה להבטיח כי לאחר מותה יעברו הכתבים אל המדינה. לאחר פטירתה התנהל מאבק משפטי בין בנותיה למדינה בסיומו נקבע כי העיזבון יועבר לשמירה בספרייה הלאומית בירושלים. השופט ורדי כתב בהכרעת הדין: "כשם שמקס ברוד ראה את חובתו ללא ערעור לפרסם את 'האוצרות המופלאים' של יצירות קפקא כשיקול הגובר על כל שיקול אחר כנגד פרסום היצירות וכנגד הוראת קפקא לאי פרסומן, כך גם חובתנו וזכותנו להביא, באמצעות הכלים המשפטיים העומדים לרשותנו, להגשמת מטרה זו, שבמקרה זה הינה גם הגשמה של התוצאה הראויה והצודקת המביאה לידי ביטוי בצורה המיטבית את השתלבות המשפט, הספרות, המוסר והצדק יחדיו, ולטעמי גם את רצונו האמיתי של קפקא. וגם אם יהיה שיטענו כי טעינו, יסכימו כולם כי מדובר לפחות בסיפור קפקאי משובח".