*
אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ אַחֲרַי הֶסְפֵּדִים,
שֶׁלֹּא יְצַיְּנוּ שָׁנָה לְמוֹתִי,
שֶׁלֹּא יִקְרְאוּ עַל שְׁמִי רְחוֹב,
גַּם לֹא סִמְטָה אוֹ בֵּית תַּמְחוּי.
לֹא יַגִּידוּ שֶׁהָיִיתִי פֶּרַח, עָצִיץ, מִשְׁתָּלָה,
לֹא יֹאמְרוּ שֶׁבְּמוֹתִי צִוִּיתִי לָהֶם אֶת הַחַיִּים,
אִישׁ לֹא יַעֲשֶׂה עָלַי מֶחְקָר,
לֹא יַחְתֹּר לְדוֹקְטוֹרָט;
אִישׁ לֹא יִזְכֹּר שֶׁשָּׂרַדְתִּי, נִצַּלְתִּי,
הִכְנַעְתִּי אֶת הַגּוֹרָל,
לֹא יַחְשְׁבוּנִי לִנְשָׁמָה מִתְגַּלְגֶּלֶת.
לֹא יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי בְּגוּגֶל
אוֹ בַּדַּפִּים הַמִּתְפּוֹרְרִים שֶׁל הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית,
גַּם לֹא בָּרְשִׁימוֹת הַקְּבוּרוֹת שֶׁל יָד־וָשֵׁם.
הָיִיתִי וְהִתְעוֹרַרְתִּי.
יונתן ברקאי
מתוך ספרו : "באווירה הפסטורלית של בית העלמין", הוצאת אבן חושן, 2014