בנפשה של שימבורסקה

שירתה של שימבורסקה היא צירוף מרתק של מחשבה פילוסופית על אודות גורל האדם והחיים בכלל לבין הארה אישית, לירית, רוויית אירוניה. אלא שבדרכה הייחודית של שימבורסקה - האירוניה אינה מחוללת רק ריחוק ומרחב של גיחוך, אלא היא מתהפכת למבט של חמלה על חולשתו של האדם, פגיעותו וסבלו.

שירתה של שימבורסקה מעמידה במרכזה את האדם - חייו, חלומותיו, הרגעים הקטנים השמחים והשעות ההיסטוריות הקשות. ההרצאה עורכת מסע בין שירים שלא רואים באדם את נזר הבריאה אלא ממקמים אותו בפרספקטיבה הנכונה של אחד הברואים, בין בעלי חיים וצמחים, על כוכב שמסתובב לו במרחבים הבינגלקטיים. כל זה בלי לוותר על האהבה והחמלה.

כיצד להתמודד עם אבדן, איך לגשת לסופיות החיים ומה בדבר הזיכרון ביחס למי שנפרדנו ממנו?
למשוררת החכמה והבהירה, ויסלבה שימבורסקה, יש תשובות מנחמות ורבות תבונה, נבקש לחשוף אותן בהרצאה.

ההרצאה תציג מבט על יצירתה של ויסלבה שימבורסקה מהזוית הפילוסופית, וספציפית, מזו של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.
נדבר על התימות הפילוסופיות המשתקפות בשיריה, ועל  האקזיסטנציה אותה היא מכוננת – נביט כיצד, מול יסוד ההיעדר, שהוא היסוד המרכזי בהיבטים הטראגיים של הקיום, שימבורסקה מציעה אופן קיום ייחודי הנשען על שלושה יסודות של נוכחות: נוכחות שואלת, נוכחות מתבוננת ונוכחות מתפעמת.
ננסה להבין כיצד, עבורה, על אף כל קשייו ופגמיו של העולם, ובעיקר נוכח זמניותו של האדם בעולם בו שורר המוות, הרי שעולם זה הוא היחיד בו ניתן לחיות

ברבים משיריה של שימבורסקה מתייחסת המשוררת הדגולה ליצירות מתחום האמנות הפלסטית .ציורים, פסלים, מוזיאונים וגלריות משמשים אותה כדי לומר דברים עמוקים על היחסים בין חיים למוות, בין האמנות לזמן ובין האדם לפוליטיקה ולשררה.

מי שמכיר ואפילו מעט את שירתה של ויסלבה שימבורסקה, יודע אינטואיטיבית שאחד המכשירים המפותחים המזוהים עם שירה זו היא האירוניה. האירוניה בשירת שימבורסקה היא תוצאה של מבט חד מאוד המזהה את הסדקים הדקים בטבע, בתרבות, בין בני אדם, ובלשון, חודר אליהם וממוטט אותם בהומור ובכאב. עם זאת אותו מבע אירוני חכם הוא גם זה שעל פי רוב משאיר את המתבוננת מרוחקת ומסויגת מהסובב אותה, לצד ההתרחשויות ולא בתוכן, מתבוננת, אך מתקשה להתמסר. ההרצאה היא מסע קצר דרך חמישה שירים בציר שבין המרירות והפירוק של "אהבה מאושרת", לבין האושר והשלמות ב"ורמיר".