עודכן: 18 בינו׳
*
גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.
/ יונה וולך
תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עמוד 301, הוצאת הספריה החדשה לשירה, הקיבוץ המאוחד, 1992.
בַּחוּרָה בַּת עֶשְׂרִים יוֹשֶׁבֶת וּמְנַגֶּנֶת בְּגִיטָרָה מִתַּחַת לְעֵץ זַיִת גָּדוֹל עַל הַדֶּשֶׁא בְּסַבְיוֹן. חַיָּל בְּמַדִּים יְרֻקִּים וְתִיק גָּדוֹל יוֹרֵד בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס, פּוֹסֵעַ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מַשְׁגִּיחִים, צִפּוֹר עוֹמֶדֶת וּמְרַפְרֶפֶת בִּכְנָפֶיהָ וְהַמַּיִם נוֹגְסִים בְּסַלְעֵי הַכֻּרְכָּר. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מַשְׁגִּיחִים, מֵי הַנַּחַל נֶעֱלָמִים מִתַּחַת לִפְנֵי
כְּשֶׁתּוֹקֵף אוֹתִי יֵאוּשׁ מִן הָעוֹלָם וְהַקַּל שֶׁבַּקּוֹלוֹת טוֹרֵד אוֹתִי מִמְּנוּחָתִי בַּחֲרָדָה לַעֲתִידִי וְלַעֲתִיד יְלָדַי, אֲנִי קָם וּמְטַיֵּל אֶל הָאֲגַם. וְשָׁם אֲנִי נִשְׁכָּב עַל הַג
