עודכן: 18 בינו׳
אישור לבית הספר\ אביטל הררי
הַמּוֹרֶה, שָׁלוֹם
מִיכָאֵל לֹא יַגִּיעַ הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר.
ֹלֹא, לֹא כִּי הוּא לֹא מַרְגִּישׁ טוֹב —
זֶה הַסְּתָו הַמַּכֶּה בַּחַלּוֹן
הַנּוֹשֵׁר מִן הָעֵצִים בַּגַּן,
אֵלּוּ עֲלֵי הַזָּהָב הֶעָפִים עִם הָרוּחַ,
זֶה יַלְדִּי הַצָּעִיר
וְחוּשָׁיו הָעֵרִים.
עִמְּךָ הַסְּלִיחָה,
אִמָּא
מתוך ספרה: "מחילת הארנב", הוצאת פרדס, 2015.
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
