היסטוריה | תמיר גרינברג
עודכן: 18 בינו׳
היסטוריה / תמיר גרינברג
הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ סָמוּךְ.
הַדַּעַת הִיא זְמַנִּית.
אֻמּוֹת שֶׁקִּיּוּמָן וַדַּאי לָנוּ יָפוּצוּ
וַאֲחֵרוֹת יָקוּמוּ תַּחְתֵּיהֶן.
עָרִים עוֹד יֵחָרְבוּ בָּאֵשׁ
וּמִגְדְּלֵי זְכוּכִית לָאָרֶץ יִנָּתְצוּ,
הַנְּבָלִים, כְּהֶרְגֵּלָם, יִטְּלוּ
אֶת רֶסֶן הַשִּׁלְטוֹן וְעָוֶל יְשַׂגְשֵׂג.
כָּל אֵלּוּ, נַעֲרִי, הֵן אֲמִתּוֹת בְּדוּקוֹת,
אַךְ לִי, לְמַעַן הָאֱמֶת, כְּלָל לֹא אִכְפַּת.
כִּי כָּאן אֲנִי, וְהַתְּשׁוּקָה שֶׁבָּעֲרָה בְּלֵב פָּרִיס
יוֹקֶדֶת בִּי עַכְשָׁו, אָז אָנָּא, שֵׁב עִמִּי.
מתוך ספרו: בחסד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020, עמוד 130
