עודכן: 18 בינו׳
היטהרות/ שולה אפרת
ושוב הימים באים ומתקצרים
והשנים הולכות ומתארכות,
רק הזמן חומק כַּחול בין האצבעות.
אתה שואל: לאן?
אתה תוהה: לשם מה?
מבקש לגלות סוד האור הגנוז בחילופי העונות.
מעוף החסידות מלוא-שמים
נרות החצב הדולקים עלי–דרך,
וריח גשם ראשון
ברוח הערב הטופחת בחזה קלות,
משילים מעליך
את אחרון
העוונות.
מתוך ספרה: "אחד עם הזמנים", הוצאת גוונים, 2010.
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
