שיר לשבת


היטהרות/ שולה אפרת


ושוב הימים באים ומתקצרים

והשנים הולכות ומתארכות,

רק הזמן חומק כַּחול בין האצבעות.


אתה שואל: לאן?

אתה תוהה: לשם מה?

מבקש לגלות סוד האור הגנוז בחילופי העונות.


מעוף החסידות מלוא-שמים

נרות החצב הדולקים עלי–דרך,

וריח גשם ראשון

ברוח הערב הטופחת בחזה קלות,

משילים מעליך

את אחרון

העוונות.


מתוך ספרה: "אחד עם הזמנים", הוצאת גוונים, 2010.