עודכן: 18 בינו׳
חִטָּה/ רוני סומק
שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאשׁ אִשְׁתִּי וְעַל רֹאשׁ בִּתִּי. כַּמָּה בָּנָאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנְד, וּבְכָל זֹאת, שׇׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם שֶׁל חַיַּי.
מתוך ספרו "גן עדן לאורז", זמורה, ביתן - מוציאים לאור
שבת שלום,
יעל ויניב
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
