עודכן: 18 בינו׳
ציץ / תמיר גרינברג
כְּשֶׁכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטָאתִי לְדַמּוֹת אֶת מַהוּתִי לְשַׂק בָּשָׂר חֲסַר תַּכְלִית, אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי מֵשִׂים, אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת, נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי, פָּשׁוּט, צָלוּל, וּמִתְעַקֵּשׁ לִנְבֹּט.
מתוך ספרו: "על הנפש הצמאה",
הוצאת עם עובד.
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
