כָּעַסְתִּי עַל בַּעֲלִי עַל שֶׁהוֹסִיף לַכְּבִיסָה,
מִטַּעֲמֵי מִחְזוּר וְכַדּוּר הָאָרֶץ
מַגֶּבֶת, סָדִין, גַּרְבַּיִם וְתַחְתּוֹנִים.
מֵעַל מְכוֹנַת הַהֲלִיכָה, בְּעָרוּץ 8,
יִגָּמְרוּ הַחַיִּים בְּעוֹד 50 מִילְיַארְדֵי שָׁנָה,
כְּשֶׁתַּהֲפֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ עֲנָק אָדֹם.
הַזְּמַן דּוֹחֵק. עָלַי לַחֲזֹר אֵלָיו וּלְהִתְפַּיֵּס.
מתוך ספרה: נורמל, פרדס הוצאה לאור, 2013.
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
