בְּכָל בֹּקֶר נִסִּיתִי לְטַפֵּס עַל עָנָן
הוֹשַׁטְתִּי יָד, לְהֵאָחֵז.
כְּדַאי, שָׁם לְמַעְלָה מְדַבְּרִים חֲלוֹמוֹת
וְהַבְּדִידוּת תִּמַּס, כִּי שֶׁמֶשׁ
עֲנָנִים עוֹרְרוּ אֶת צִמְאוֹנִי לַחַיִּים
בְּרִחוּפָם נִשְּׂאוּ אֶל אֹפֶק צָלוּל
אֲפִלּוּ נִפְלָא. וְאוֹר
וְאָז,
אֲנִי מְסִירָה מְקַדְּמֵי הֲגָנָה.
הַשֶּׁמֶשׁ מְאַדָּה חֲלוֹמוֹת מֵעֲנָנִים.
אֲנִי נוֹפֶלֶת.
לְמַטָּה, אָסוּר לְדַבֵּר כְּאֵב, וְחשֶׁךְ.
מתוך ספרה:" לב הנוף", בהוצאת עיתון 77, בפרק: פרפר. 2023.
Comments