הַגִּיל עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ
כְּבָר אֵינִי יָכוֹל לְהִתְחָרוֹת אִתְּךָ
בְּרִיצָה אוֹ בִּצְעִידָה לַמֶּרְחַקִּים
אוּלַי אֲפִלּוּ בִּזְרִיזוּת מֹחִין
אַךְ דַּי לְהִתְחָרוֹת
וּבִכְלָל אֵין לְאָן לָרוּץ
עָדִיף לִשְׁרֹק לְיַד הַנַּחַל
עִם דְּרָרוֹת
אַגַּב קְרִיאַת שִׁירָה
אוֹ כְּתִיבָתָהּ
וְזֶה נָכוֹן מִתָּמִיד
אַךְ בְּדִמְיוֹנִי עוֹד יַעֲרוֹת הָעַד
אֲפִלּוּ תַּחֲרוּת רִיצָה
עִם צִ׳יטָה
מרדכי גלדמן, הלכתי שנים לצידך, הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
