הָאִשָּׁה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי הַלֵּדָה בְּתוֹכִי
לוֹחֶצֶת לַחְצָן מְצוּקָה, אֲנִי
לֹא עוֹנָה, עֲסוּקָה
בִּבְנוֹתַי הַיָּפוֹת, הַצְּרִיכוֹת,
בְּעֹמֶק הָעֹרֶף יְדִיעַת מוֹתָהּ מְמַלֵּאת אֶת גּוּפִי הַקַּלָּה
אֲנִי וּבְנוֹתַי רוֹקְדוֹת בַּסָּלוֹן עַל דָּמָה
זֶה שֶׁאֵין לָהּ בָּנוֹת, זֶה עִנְיָן
לֹא פָּתוּר בֵּינִי לְבֵינָהּ.
"אִם הוּא נִרְאֶה טוֹב אָז מַצָּבוֹ טוֹב, נָכוֹן?" אֲנִי מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה בְּכָל בִּרְכוֹת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁשָּׁלַח לִי אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּאַבָּא בְּכָל פַּעַם בַּיּוֹם
הַיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ, גַּם חֲתִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֱלוּל הִיא אֱלוּל שָׁלֵם הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ גַּם אַתְּ. מָה רָצִית לוֹמַר כְּשֶׁאָמַרְתְּ לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִהְיוֹת ישראל אלירז, דבר
ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: "מה, כבר שנה?" ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו. חנוך לוין, מתאבל ללא קץ ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 199
